<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שני</h1>
<h2>דף ג.</h2>
כל מקום דתני מניינא כגון ארבעה מחוסרי כפרה בריש כריתות (ב' ע"ב), דדייק מניינא למה לי, ארבעה אבות נזיקין, י"ג אבות נזיקין וכמה ברייתות, כמו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, בכולהו דייק מניינא למה לי, וכן ביבמות דקאמר ט"ו נשים וכו' דייק (שם ג' ע"א) מניינא דרישא מניינא דסיפא למה לי.
<h2>דף ט.</h2>
מצינו בלשון משנה על רבי הא דידיה הא דרביה פ' המניח גבי בור ברשות הרבים, נראה אע"פ שרבי סדר המשניות, היו סדורות קודם לכן אלא שסתם הילכתא, וגם על פי עשרים בני תלמידי חכמים, זה היה אומר בכה וזה היה אומר בכה, והוא בחר את אשר ישר בעיניו, אבל המשנה והמסכתא לא זזה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה, וראיה מהא דסוף כלים דתנן, אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, שמתחלת אבות הטומאות ומסיימת אפרכסת זכוכית טהורה, ואם רבי סדר המשנה ושינה סדר הקדמונים, היאך אמר ר' יוסי הכי, והלא היה קודם שסדר רבי המשנה ומאין היה לו לדעת איך יתחיל רבי ואיך יסיים, ושמא כוונת הראשונים היה להתחיל בטומאה כי כל הסדר מדבר לענין טומאה ולסיים בטהרה, וזה היה דרך הקודמים לרבי ואח"כ הלך רבי בדרכם, וראיה לזה כי גם התוספתא מתחלת גם כן בטומאה, חומר בשכבת זרע מבשרץ, ומסיימת בטהרה, האולד והקולמוס והמשקולת והעוברות והכן והכנה של זכוכית טהורין, מכאן היה נראה שגם בעלי התוספתא לכך נתכוונו. נראה דרבי אע"פ שסדר המשנה לא הוסיף ולא גרע מלשון המקובל לו, מהא דפירקא קמא דיבמות (ט' ע"א) דקאמר, אמר ליה לוי לרבי מאי איריא דתני ט"ו לתני י"ו, ולא קאמר מאי איריא דתניתא ט"ו תיתני י"ו, משמע דמקשה למשנה ולא לרבי, ועוד מדקאמר ובפלוגתא לא קמיירי ולא קאמר ובפלוגתא לא איירינן, שמע מינה כדמפרשינן שרבי תנא סדר שקיבל אלא תיקן הלכה ע"פ ההסכמה, וכן הבאתי ראיה מהא דסוף מס' כלים דקאמר ר' יוסי, אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, והלא רבי אחר ר' יוסי היה והיאך ידע ר' יוסי סדר המשנה, כבר כתבתי זה ודחיתי קצת זאת הראיה, אבל האמת כן הוא.
<h2>דף י.</h2>
אע"פ שר' חייא ור' אושעיא שנו ברייתות כאשר קבלו מרבי שהיה רבם, פעמים הוסיפו מלבם דבר אחד הנראה להם, וזה שאנו אומרים בכל מקום רבי לא שנה ר' חייא מנין לו, וראיה לזה מפירקא קמא דיבמות (י' ע"א) דקאמר, ואעפ"כ בדקה לוי במתני', דתני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה פעמים אינה פוטרת צרתה, אע"ג דרבי לא חשיב למיתנייה מטעם דפירש שם דבפלוגתא לא קא מיירי, או משום דמתניתין ר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו. וגם רבי לא שנה אף דבר המקובל, במשנה, אלא אם כן היה הדבר ההוא מוסכם לכמה חכמים שהיו עמו כאשר סדר המשנה, שהרי תניא בתוספתא ומייתי לה בריש סנהדרין (ג' ע"ב) דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה כדי שיגמר בג', ולא הזכיר רבי דבריו במשנה אע"פ שסדרה, מטעם דפרישית, וכן נמצא דברי רבי בכמה ברייתות שאינם במשנה, אע"ג דהך דסנהדרין איכא לפרושי דמתניתין דיני ממונות בשלשה בגמר דין קאי, והאמת כדפרישית, שהרי מצינו ר' סתם דלא כוותיה מפני שרוב חכמים הסכימו כך, כדאיתא בריש שבועות (ד' ע"א) דקאמר בשבועות נסיב כר"ע וליה לא סבירא ליה, וטעמא כדפרישית דנסיב אליבא דרוב חכמי דורו, וכן פירש ר"י.
<h2>דף טז:</h2>
מצינו במשנה וברייתא דבר שהוא למד סתמא, משמע דקאי אכל מילי דמיירי בה, ולא קאי אלא ארוב, בריש עירובין (ג' ע"ב) אמת מבוי באמת בת ה', וקאמר רוב אמות קאמר, וכן אמת סוכה באמת בת ה' רוב אמות קאמר, וכן אמת כלאים באמת בת ו' וקאמר רוב אמות קאמר. גבי נראה מבחוץ ושוה מבפנים קאמר, אלא לאו ש"מ נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי, ומסיק והלכתא נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי, תיובתא והלכתא משום דתני ר' חייא כוותיה, דבתר תיובתא פסק כי ההוא דמוקי בתיובתא, פירקא קמא דעירובין (י' ע"א). עוד שם פ"ק דעירובין תני לוי מבוי רחב עשרים אמה נועץ קנה באמצע ודיו, הוא תני לה והוא אמר לה אין הלכה כאותה משנה, חזינא אמורא דתני מתניתא וליה לא סבירא, וכיוצא בזה אומר התם וכי תימא זאת אומרת וליה לא סבירא פ"ב דיבמות (ט"ז ע"ב).
<h2>דף יח:</h2>
פעמים אמר דפליג תנא אסתם מתניתין אפילו ארישא, ושבק אותו תנא לפלוגי את"ק עד דגמר למילתיה, פרק כיצד אשת אחיו (יבמות י"ח ע"ב) דקאמר בסיפא ב' אחין וכו' עד השניה חולצת ולא מתייבמת, רבי שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לאיזו שירצה, ומסיק בגמרא אלא לאו לר' שמעון איצטריך ותנא רישא להודיעך כחו דר' שמעון ותנא סיפא להודיעך כחן דרבנן, ובדין הוא דנפלוג ר' שמעון ברישא אלא נטר להו לרבנן עד דמסיימי למילתייהו והדר פליג עלייהו, ולפום ריהטא לא פליג ארישא כלל. פעמים לא אמר הכי, ואמר דלא פליג ארישא ולכך נטר עד סיפא לאפלוגי עלה, היכא דאיכא דיוקא למידק הכי, פרק הבא על יבמתו (שם נ"ו ע"א) במתני' בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, דשקיל וטרי בגמרא על אותה ברייתא עד אמר ליה אביי אי הכי נולד לה בן למה לי, משום רבנן, ונפלוג עלייהו רבי נתן ברישא, שביק להו לרבנן עד דמסקי למילתייהו והדר פליג עלייהו, אי הכי ניתני אינה אוכלת רבי נתן אומר אוכלת, קשיא.
<h2>דף מג.</h2>
אע"פ שר' חייא ור' אושעיא שנו ברייתות כאשר קבלו מרבי שהיה רבם, פעמים הוסיפו מלבם דבר אחד הנראה להם, וזה שאנו אומרים בכל מקום רבי לא שנה ר' חייא מנין לו, וראיה לזה מפירקא קמא דיבמות (י' ע"א) דקאמר, ואעפ"כ בדקה לוי במתני', דתני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה פעמים אינה פוטרת צרתה, אע"ג דרבי לא חשיב למיתנייה מטעם דפירש שם דבפלוגתא לא קא מיירי, או משום דמתניתין ר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו. וגם רבי לא שנה אף דבר המקובל, במשנה, אלא אם כן היה הדבר ההוא מוסכם לכמה חכמים שהיו עמו כאשר סדר המשנה, שהרי תניא בתוספתא ומייתי לה בריש סנהדרין (ג' ע"ב) דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה כדי שיגמר בג', ולא הזכיר רבי דבריו במשנה אע"פ שסדרה, מטעם דפרישית, וכן נמצא דברי רבי בכמה ברייתות שאינם במשנה, אע"ג דהך דסנהדרין איכא לפרושי דמתניתין דיני ממונות בשלשה בגמר דין קאי, והאמת כדפרישית, שהרי מצינו ר' סתם דלא כוותיה מפני שרוב חכמים הסכימו כך, כדאיתא בריש שבועות (ד' ע"א) דקאמר בשבועות נסיב כר"ע וליה לא סבירא ליה, וטעמא כדפרישית דנסיב אליבא דרוב חכמי דורו, וכן פירש ר"י.
<h2>דף נ.</h2>
מצינו ששונה במשנה דבר שאינו צריך רק להוציא מלב השוטים, כי הא דשילהי החולץ (יבמות נ' ע"א) אשתו שמתה מותר באחותה, אמר רב יוסף כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה.
אשכחן ו' במקום או, [יבמות נ' ע"א] חלץ ועשה מאמר ר"ל או עשה מאמר, וכן [ב"ק ט' ע"א] רביע בקרקע ורביע במעות ר"ל או, לפירוש הראשון דרש"י, והרבה כיוצא בזה.
<h2>דף נב:</h2>
מצינו משנה או ברייתא דמייתי קרא והוי כאסמכתא בעלמא, [זבחים ל"ב ע"א] וסמך ושחט מה וסמך בטהורים אף ושחט בטהורים וקאמר מדרבנן, וכן גבי גט יבמין פרק (החולץ) [רבן גמליאל] (יבמות נ"ב ע"ב) אמר רב אשי גט יבמין דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא שילהי החולץ.
<h2>דף נג:</h2>
מצינו סיפא דמתניתין שבא לפרש חידושא, אע"ג דמרישא משמע יותר מסיפא, ויש להסתפק מדבר שאינו במשנה וצריך לפרשו מסברא, כי הא דריש מעילה (ב' ע"א) קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם, שאם ר"ל ששחטן וקיבל דמן בדרום לשתוק מסיפא לגמרי, השתא שחטן וקיבל דמן בדרום מועלין כ"ש שחט בצפון וקיבל בדרום או שחט בדרום וקיבל בצפון, אלא רישא מיירי סתמא וסיפא בא לפרש הרישא, אבל שחט וקיבל בדרום לא מפרש במתניתין כלל, וצריך לדעת מסברא דכיון דשחיטת דרום לחוד וקבלת דרום לחוד מועלין, אם כן אין חומרא לא בשחיטה ולא בקבלה להוציא מידי מעילה, אם כן גם שניהם בדרום אית בהו מעילה. וכיוצא בזה בריש הבא על יבמתו (יבמות נ"ג ע"ב), הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, ומפרש בסיפא, הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת, ואי רישא ר"ל שניהם שוגגין לשתוק מסיפא אלא פרושי קא מפרש, ודין שניהם שוגגין צריך לדעת מסברא כדפרישית גבי מעילה, דהא תנא (יבמות שם) אפילו שניהם שוגגין.
<h2>דף נו.</h2>
פעמים אמר דפליג תנא אסתם מתניתין אפילו ארישא, ושבק אותו תנא לפלוגי את"ק עד דגמר למילתיה, פרק כיצד אשת אחיו (יבמות י"ח ע"ב) דקאמר בסיפא ב' אחין וכו' עד השניה חולצת ולא מתייבמת, רבי שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לאיזו שירצה, ומסיק בגמרא אלא לאו לר' שמעון איצטריך ותנא רישא להודיעך כחו דר' שמעון ותנא סיפא להודיעך כחן דרבנן, ובדין הוא דנפלוג ר' שמעון ברישא אלא נטר להו לרבנן עד דמסיימי למילתייהו והדר פליג עלייהו, ולפום ריהטא לא פליג ארישא כלל. פעמים לא אמר הכי, ואמר דלא פליג ארישא ולכך נטר עד סיפא לאפלוגי עלה, היכא דאיכא דיוקא למידק הכי, פרק הבא על יבמתו (שם נ"ו ע"א) במתני' בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, דשקיל וטרי בגמרא על אותה ברייתא עד אמר ליה אביי אי הכי נולד לה בן למה לי, משום רבנן, ונפלוג עלייהו רבי נתן ברישא, שביק להו לרבנן עד דמסקי למילתייהו והדר פליג עלייהו, אי הכי ניתני אינה אוכלת רבי נתן אומר אוכלת, קשיא.
<h2>דף קטו.</h2>
בפרק ב"ש בזבחים (מ"ה ע"ב) נומי ר' שמעון דבר שדרכו להאכל, והוי כמו דברי ר"ש, כמו ההיא דיבמות (קט"ו ע"א) נמתי לו כן הדברים, וכן ההיא דגיטין (ס"ו ע"ב) נמתי לשליח אף אני מקובל, והוי הך דזבחים כי הא שהבאתי מפרק ב' דבכורים, שר"ל ודברי פלוני כך, ודומה לו קצת.
